לאחר שבפרק 1 הצגנו את המודל למחקר, בפרק 2 שרטטנו "הקבצות" שונות בליגה, המאופיינות בדפוסים שונים בהגעה ובחזרה לקונטנדרשיפ. סקרנו את ההקבצה הראשונה – אימפריות מבוססות המפגינות נוכחות ארוכת שנים ברשימה, הכוללת מספר גבוה יחסית של אשכולות, ופערים קצרים יחסית, בחנו את המקרים של הלייקרס, הסלטיקס והספרס, והצבענו על גורמים שונים להצלחתן.

בפרק זה נסקור את הקבצה ב' – אימפריות לשעתן – קבוצות שהתבלטו בסטרצ'ים ארוכים בצמרת אבל אז נעלמו לחלוטין או הופיעו שוב רק לאחר זמן רב, ובהן: שיקגו – שלמעשה לא עשתה הרבה בליגה מעבר לעידן ג'ורדן; יוטה – שגם היא פיארה את שנות ה-90, אך לא מעבר; פילדלפיה – שהשכילה לגבור על בוסטון ועל הלייקרס בתקופת הזוהר, אך לא עשתה יותר מדי לפני או אחרי;  וגולדן סטייט – עם שתי ריצות יפות אך במרחק של 38 שנה זו מזו.

הקבצה זו היא, במובנים רבים, הדוגמא השלילית במחקר שלנו – קבוצות שלא ממש מצליחות לחזור לתמונה, ואם כן, הן עושות זאת רק לאחר שנים רבות כאשר הקונטנדרית הקודמת כבר לא רלבנטית. ועם זאת, אפשר ללמוד מהן איך בונים קבוצה שתתמודד על התואר, ואולי, לא פחות חשוב, גם מה גרם לכך שהן לא חזרו לקונטנדרשיפ, על מנת להימנע מכך בעתיד.

שיקגו

שיקגו של תקופת ג'ורדן נפלה מגדולתה באבחת קיץ אחד – ג'ורדן, פיפן, רודמן, קר, פיל ג'קסון ורבים אחרים עזבו, ולמעשה את עונת 1999 פתחה עם שני שחקנים ותיקים בלבד – רון הרפר וטוני קוקוץ', וסיימה עם המאזן השלישי מהסוף בליגה וארבע בחירות בדראפט (1 – אלטון ברנד, 16 – רון ארטסט). בקיץ 2000 הקבוצה אמנם צרפה מספר ווטרנים, הן בוגרי שיקגו, דוגמת בי.ג'יי ארמסטרונג וויל פרדו, והן יריב עבר דוגמת ג'ון סטארקס, אבל שוב סיימה בתחתית הטבלה, והפעם בחרה 6 בחירות בדראפט כולל ה-4 (מרכוס פייזר) וה-8 (ג'מאל קרופורד). בקיץ 2001 בחירה רביעית (אדי קרי), וחוזר חלילה – בחירות גבוהות למדי, וקבוצות גרועות למדי או לכל היותר בינוניות.

מסלולה של הקבוצה החל להשתנות ב-2007 (9, יואקים נואה), וכמובן ב-2008 (1, דרק רוז), ואת האשכול החד שנתי היא עשתה ב-2011, אחרי מינויו של תיבודו לתפקיד המאמן. אך אבוי – ב-2012 רוז כבר התחיל להיפצע, ב-2013 לא שיחק כלל, והקבוצה לא הצליחה להגיע עוד לגמר האזורי, וזאת למרות שהבחירה ה-30 ב-2011, ג'ימי באטלר, ששיחק בשיקגו עד עונת 2017.

לאור הנ"ל נראה שהשינוי הטוטאלי ביום שאחרי מייקל, בכל הפרמטרים למעט המנג'ר, היה כרוך באבדן משמעותי של ניסיון, ידע, ואולי גם גאוות יחידה ובטחון. תוסיפו לזה חוסר מזל משווע – שתי הבחירות הראשונות של הקבוצה, בתקופה זו, ברנד ורוז, נפצעו בשלב מוקדם מאד של הקריירה – ותבינו למה גם האשכול ב-2010 היה קצר.

למרות המיקום בשיקגו, כמו גם הרקורד המפואר, הבולס, נכון לעכשיו, אינם מהווים מקור משיכה לסופרסטארים בליגה. לקור בחורף אפשר להוסיף את העדרו של סופרסטאר בריא מקומי, אבל עדיין – העובדה ששיקגו לא הצליחה מאז למשוך מישהו מעבר לפאו גאסול המבוגר (ודרוזן), קצת מתמיהה אותי.

מה אפשר ללמוד מהנפילה של הבולס?

בעיקר את חסרונות אסטרטגיית הריבילד המיידי – אם אתה משנה כיוון באופן טוטלי, במחי קיץ אחד, תאבד הרבה ידע ארגוני, ואולי תצליח לקבל בחירות רבות וגבוהות, אבל אם לא תבחר נכון או שהשחקנים שלך יפצעו – אכלת אותה.

יוטה

האמת, דפוס די דומה לשיקגו – קבוצה אדירה שנעלמה בסוף שנות ה-90 והבליחה מאז רק פעם אחת – אבל כתוצאה מאסטרטגיה כמעט הפוכה.

בניגוד לג'ורדן וחבריו שנעלמו באחת, הצמד סטוקטון-מאלון המשיך לשחק בצוותא עד 2003, כמו גם המאמן סלואן, כך שיוטה, גם אם לא הגיעה עוד לגמר האזורי וצפונה, המשיכה להיות קבוצת פלייאוף חזקה. כתוצאה מכך, בין השאר, בחירות הדראפט שלה באותה תקופה היו נמוכות יחסית, ולמעט ה"גניבה" של אנדרי קירילנקו הבינלאומי (24, 1999) שאר בחירות הדראפט שלה לא הותירו חותם.

רק ב-2005 החלה יוטה לשקוע, והבחירה בהתאם (3, דרון וויליאמס). ב-2007 הצטרף מחמט אוקור הוותיק, כמו גם הרוקי פול מילסאפ, והקבוצה הפסידה רק בגמר המערב לספרס.

הדפוס הזה חזר על עצמו גם אחרי 2007, כשהשלד הזה החזיק עוד מספר שנים כקבוצת פלייאוף, עד שבוזר ודרון וויליאמס עזבו, ואפילו סלואן הבלתי נגמר פרש ב-2011. מאז – עידן גורדון הייווארד / רודי גובר / דונובן מיצ'ל – הקבוצה מעולם לא הייתה גרועה במיוחד, אבל גם לא הגיעה לגמר אזורי.

גורם נוסף הינו מיקום העיר, ואופייה, שאינם נחשבים למושכים במיוחד לסופרסטארים או שחקנים בכלל, ואכן, נכון לכתיבת שורות אלו, לא זכור לי שחקן בכיר שהצטרף לקבוצה מבחוץ, וכן זכור לי שדרון וויליאמס וגורדון הייווארד עזבו אותה.

יתכן שההבדלים הללו קשורים זה לזה – הרצון העז להישאר תחרותיים ולא ללכת לריבילד עולה בקנה אחד עם הקריירות האינסופיות של סטוקטון, מאלון וסלואן בקבוצה, ויכול לנבוע מההבנה ש"אף אחד מבחוץ לא יגיע כדי לעזור לנו".

מצד שני, המאבק המתמיד על להישאר תחרותיים מגביל את מספר הבחירות הגבוהות של הקבוצה, והסיכוי למצוא בהן סופרסטארים הוא נמוך מאד. האסטרטגיה הזו הצליחה בעידן סטוקטון-מאלון (סטוקטון 16 1985, מאלון 13 1986), אבל מאז, למרות בחירות טובות יחסית למיקום (גורדון הייווארד 9/2010, רודי גובר 27/2013, ודונובן מיצ'ל 13/2017), לא הצליחה יוטה להגיע לגמר אזורי.

מה אפשר ללמוד מהשקיעה של הג'אז?

פחות או יותר את ההפך ממה שאפשר ללמוד מהבולס, כלומר את חסרונות האסטרטגיה ההמשכית – אם תאפשר לקונטנדרית שלך לשקוע לאיטה ולמצות את ימיה, כנראה שתרוויח ניסיון ושימור ידע ארגוני, אבל לאיכות וכמות בחירות הדראפט שלך תהיה תקרה מוגבלת.

פילדלפיה

פעם שלישית גלידה – בדומה לשיקגו ויוטה, גם כאן יש לנו עסק עם אימפריה שירדה מנכסיה, הבליחה, ושוב נעלמה.

פילדלפיה של אמצע שנות ה-70 לא הייתה קבוצה טובה במיוחד, בראשותם של בילי קנינגהאם בערוב ימיו, דאג קולינס, דריל דוקינס ("בייבי גורילה") ואפילו ג'ו, אבא של קובי, בריאנט. מה שפתח עבורה את האשכול המפואר היה המיזוג בין הנ.ב.א לא.ב.א, שכלל מגוון עניינים פוליטיים ומסחריים שגרמו לכך שהנטס, שזה עתה הצטרפו לנ.ב.א, נאלצו למכור את הכוכב הגדול שלהם, ואחרי שהניקס סרבו לקנות את הבחור… (סמיילי של גילרי) פילדלפיה קפצה על המציאה וד"ר ג'יי הצטרף לקבוצה.

כבר בעונתו הראשונה בקבוצה, 1977, פתח ד"ר ג'יי את האשכול, והוביל את הקבוצה אל הפיינלז. מוריס צ'יקס (14/1978), בובי ג'ונס (טרייד מדנבר, 1978), ואנדרו טוני (8/1980), הצטרפו ויצרו קבוצה שהתמודדה בקביעות על התואר, אך לא השכילה לזכות בו.

מה עושים? "מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד יותר כוח" אומר הפתגם הידוע, ובמקרה של פילדלפיה – אם דריל דוקינס לא מספיק חזק כדי להתמודד עם וולטון, קארים ופאריש, אז נחליף אותו במוזס מאלון… על כן, לאחר ההפסד ללייקרס בפיינלז ב-1981, דוקינס הוטרד לנטס, ומאלון הגיע בטרייד מיוסטון. "איך זה נגמר, בסוף, כולם יודעים" – "פו, (כמעט פו), פו". ולגבור בסוויפ, בפיינלז, על אותם הלייקרס – אל יהיה הדבר קל בעיניכם.

אישית, הייתי משוכנע אז שהתבוסה הזו מסמנת עוד אליפויות רבות של פילדלפיה, ואת דעיכת הקריירה של קארים, והתברר שטעיתי בשני המקרים, (כן, כישרונותיי המרובים בלטו עוד מילדות – וכבר בגיל 10 למדתי לטעות), וכל זאת למרות שפילי קיבלה בטרייד את הבחירה ה-5 ב-1984, ובחרה באציל עב בשר בשם בארקלי! אז מה בעצם קרה שם?

ובכן, מוריס צ'יקס ואנדרו טוני נשארו בקבוצה, והמשיכו להתפתח, אבל טוני נפצע ב-1985, תרומתו ירדה והוא פרש ב-1988. בובי ג'ונס הזדקן. מוזס מאלון, שלא נשאר יותר מדי זמן בקבוצה אחת, עבר לוושינגטון, וגם הדוקטור המתבגר כבר לא עופף כבעבר. תוסיפו לזה את הסלטיקס של בירד ואת הפיסטונס של אייזיאה, את מייקל הצעיר, ואת מילוואקי של טרי קמינגס, ותקבלו סביבה מזרחית תחרותית להפליא.

הקבוצה של בארקלי, עם הרשי הוקינס ואחרים, הייתה טובה אך לא הצליחה להעפיל עוד לגמר האזורי, וסר צ'ארלס עצמו הגיע לגמר רק כשעבר לפיניקס בעונת 1993. הקבוצה נכנסה למספר שנים קשות שהניבו לה בחירות דראפט גבוהות – שון בראדלי 2/1993, שרון רייט 6/1994, ג'רי סטקהאוז 3/1995, ולבסוף גם הדובדבן שבקצפת, היהלום שבגורמט – אלן אייברסון, בבחירה הראשונה ב-1996.

אייברסון או לא אייברסון, 1997 הייתה עונה מחרידה עבור פילי, והניבה את הבחירה השנייה בדראפט. מה היה קורה אם פילי הייתה מקבלת את הבחירה הראשונה? איך הייתה נראית קבוצה עם טים דאנקן ואלן אייברסון? כמה אליפויות היו לפילי בתרחיש כזה? לעולם לא נדע.

בכל מקרה, גם הבחירה השנייה לא נשארה בפילי, שבחרה את קית' ואן הורן עבור הנטס וקיבלה חזרה את הפורוורד ג'ים ג'קסון, הסנטר אריק מונטרוז, ואת הרוקיז טים תומאס ומיודענו אנתוני פארקר. האם זה היה הדבר הנכון לעשות? לטעמי לא. אני לא מוצא דחיפות בלבנות קבוצה כאן ועכשיו סביב רוקי מוכשר, אפילו אם הוא אלן אייברסון, והייתי אוגר עוד כישרונות צעירים כדי לבנות את הקבוצה מסביבו לטווח הארוך – קו אחורי של אייברסון ובילאפס (3/1997) יכול היה לעשות שמות ביריב, וקבוצה עם אייברסון וטי-מאק (9/1997) הייתה יכולה להיות אחת מקבוצות ההיי-לייטס הגדולות בהיסטוריה. חבל.

לארי בראון מונה למאמן הקבוצה, שהוסיפה את הווטרנים טרי קמינגס, טום צ'יימברס ואפילו בנויט בנג'מין, אבל נשארה בתחתית הטבלה. בבחירה ה-8 בדראפט 1998 הסיקסרז בחרו את לארי היוז שאמנם בילה בליגה 13 שנה, אבל לא זכרתי אותו כלל וכלל. את מי כן זכרתי? את הבחירה ה-9 באותו דראפט, נער טבטוני גבה קומה בשם דירק נוביצקי, ואת הבחירה ה-10, טיפוס צבעוני בשם פול פירס… חבל.

ב-1999 וב-2000 הסיקסרז כבר היו מספיק טובים כדי להפסיד בחצי הגמר האזורי לאינדיאנה, ב-2001 חזרו לרשימה, הגיעו לפיינלז והפסידו לשאקובי, ב-2002 הפסידו לסלטיקס בסיבוב הראשון, וב-2003 הפסידו לדטרויט בחצי הגמר.

הסתכלות על הרוסטר שלהם במהלך כל התקופה מעלה תמונה דומה לשנים הקודמות – אייברסון ועוד כמה שמות בינוניים לצידו. גם בחירות הדראפט באותה תקופה לא הותירו חותם על הליגה. למעשה, רק ב-2004, אחרי עונה ללא פלייאוף, בחרו את איגודאלה בבחירה ה-9. גם זה לא ממש הספיק, וב-2007 אייברסון הוטרד לדנבר והקבוצה חישבה מסלול מחדש סביב איגי. מעניין לציין שגם אם אנדרה לא היה סופרסטאר, ב-2012 גם הוא הלך בעקבות אייברסון ועבר לדנבר. חבל.

מה אפשר ללמוד מהדעיכה של הסיקסרס?

לטעמי פילי נכשלה בתקופת בארקלי ואייברסון (ואיגי) בדיוק מאחר ולא עשתה את מה שכן הצליחה לעשות בעידן הדוקטור – לגייס כוכבים מבחוץ ולבחור צעירים מוכשרים. הן בארקלי והן אייברסון היו הכוכב היחיד בקבוצה בתקופתם, וזה פשוט לא הספיק. פילי לא הצליחה לגייס סופרסטאר נוסף להצטרף לסופרסטאר שלה, ולבסוף איבדה אותו מבלי שהגיעה להישגים משמעותיים. במקרה של בארקלי הבניה מחדש סביבו "סבלה" מכך שהקבוצה שלו הייתה טובה, והגיעה אחרי תקופה תחרותית שהניבה בחירות נמוכות, אבל במקרה של אייברסון זו נראית לי פשוט שגיאה אסטרטגית.

באופן מעניין, אפשר לטעון שהשתלשלות העניינים הזו היא היא שהובילה את סם הינקי לאסטרטגית ה"פרוסס" – ההבנה שסופרסטאר אחד אין בו די, ושהקושי במשיכת סופרסטארים מבחוץ מחייב טנקינג רב שנתי לצבירת מספר בחירות צמרת, בחלון זמנים קצר יחסית, והפיכתן, עם השנים, לקונטנדרית תוצרת בית.

כידוע, גם אסטרטגית הינקי לא הביאה, בשלב זה, לתוצאות המקוות, עקב בחירות דראפט לא מוצלחות, חוסר התאמה מקצועית בין הנבחרים, חוסר מזל, ועוד. גם גיוס כוכבים מבחוץ לא תמיד הועיל (באטלר).

מידת ההצלחה בגיוס סופרסטארים נוספים תגזור, לדעתי, את גורלה של פילי בתקופת אמביד. כשלון בגזרה הזו, עלול לגרום לאמביד ללכת בדרכם של בארקלי, אייברסון ואיגי, וזה יהיה… חבל. (הערת המחפר [המחבר החופר] – הפוסט נכתב לפני הטרייד עם הנטס עבור הארדן)

גולדן סטייט

פרק הזמן שחלף בין תקופת ריק בארי לתקופת גולדן סטייט של ימינו אנו הופך את הראשונה לפחות רלבנטית למחקר, ואת השנייה אין צורך להזכיר, אז נקפוץ ישר למסקנות. היות שהאימפריה הלוחמת עדיין איתנו, אזי בניגוד לחברותיה להקבצה נדבר על עלייתה ולא על התנוונותה.

מה אפשר ללמוד מהמקרה של גולדן סטייט?

אולי "צרף את ג'רי ווסט לצוות שלך"? זה הצליח בלייקרס, בגולדן סטייט, ואפילו הקליפרס, עם כל הפציעות, הצליחה להגיע סוף סוף לגמר האזורי. הכל נכון, אבל זה לא לקח שאפשר לממש אותו בהיקף נרחב. מה שכן, אם מצרפים גם את סטיב קר לתמונה, אפשר להרחיב את הטיעון ולומר שקבוצה שאיבדה, הלכה למעשה, כל קשר לקונטנדרית שהייתה פעם, יכולה להפיק תועלת מגיוס אישים שהיו מעורבים בקונטנדריות של קבוצות אחרות (לייקרס, שיקגו, ספרס) מתוך הנחה, ותקווה, שלמדו שם דבר או שניים שיסייעו להם לעשות זאת שוב.

השושלת של גולדן סטייט התחילה מרצף של בחירות דראפט מעולות בכלל, ויחסית למיקום בפרט – סטף 2009/7, קליי 2011/11, דריימונד 2012/35, שלא רק הוכיחו את עצמם כשחקני כדורסל יחידים אלא גם התאימו זה לזה, והשלימו זה את זה, מבחינה מקצועית ואישית כאחד, ומהוספת שחקנים מתאימים נוספים לאורך הדרך (בוגוט, איגי, שון, דייויד ווסט וכמובן דוראנט). במובן זה, המקרה של גולדן סטייט מזכיר במידה מסוימת את המקרה של הספרס.

המקרה של גולדן סטייט מעניין גם מאחר והיא ממוקמת טוב יחסית, ואף על פי כן עד לאחרונה (דוראנט 2016) לא הצליחה למשוך אליה סופרסטארים. אפשר להסביר זאת ביוקרה הספורטיבית הפחותה שלה יחסית ללייקרס, ואולי גם בכך שהבאזז ההיי-טקי שהיא נהנית ממנו נוצר רק בשלהי שנות ה-90, כך שהשחקנים הראשונים ש"גדלו" בעידן ההיי-טק הגיעו לליגה רק באזור 2010. בכל מקרה, נראה שהשנים האחרונות, עתירות ההצלחות והבאזז הטכנולוגי, בהחלט מקנות ללוחמים עמדת פתיחה מצוינת להמשך.

בפן המקצועי, אפשר בהחלט להחמיא ללוחמים על ההתאוששות שלהם העונה, למרות העזיבה של דוראנט והפציעה של קליי הם הצליחו לשמור על מרכיבים חשובים במערכת – סטף, דריימונד, קר ושיטת המשחק – והם קוצרים כעת את הפירות באופן שבהחלט יכול להאריך את האשכול שלהם מ-5 ל-8. (הערת המחפר – הפוסט נכתב לפני שהלוחמים זכו באליפות בעונת 2022).

סיכום

הקבצה זו כוללת בעיקר קבוצות שלא הצליחו לחזור לקונטנדרשיפ, ועל כן התמקדנו בעיקר בדפוסים השונים שאפיינו את שקיעתן של האימפריות – הצבענו על אסטרטגית הריבילד המיידי, דוגמת שיקגו, שכוללת מכירת חיסול ומטרתה להאיץ את קצב ואיכות גיוס המשאבים, וראינו שהיא תלויה מאד באיכות בחירות הצמרת, ורגישה מאד לפציעות שלהן.

האסטרטגיה ההפוכה, המבקשת לשמר את שאריות השושלת – שחקנים, מסורת, ניסיון ואופי – סובלת מגיוס משאבים בינוניים ובהיקף נמוך, שהקשו על יוטה לחזור לקונטנדרשיפ.

בשתי האסטרטגיות אין שום ערובה להצלחה בגידול קונטנדרית תוצרת בית, אז אפשר וצריך לגייס כוכבים מבחוץ, אבל גם זו אינה ערובה להצלחה – צירוף הנסיבות שהוביל את דוקטור ג'יי לפילדלפיה היה נדיר וכמעט מקרי, ומאז, משך למעלה מ-40 שנה, פילי לא הצליחה לגייס סופרסטאר נוסף גם כשהיה לה אחד תוצרת בית.

הקושי לגייס סופרסטאר יכול "להחזיר" את אסטרטגית הריבילד בוריאנט הקיצוני ביותר שלה – הטנקינג – שנהנה מיתרון כמותי על ריבילד "רגיל", אבל סובל מאותן בעיות בסיסיות – איכות הבחירות בפועל והרגישות לפציעות. הטנקינג תלוי ברמת השילוב בין הנבחרים (הרבים), ובמקרה שהשילוב אינו עולה יפה, שב ועולה הצורך בגיוס כוכבים מבחוץ.

כך שנראה שאין אסטרטגיה שלטת אחת ויחידה.

המקרה של גולדן סטייט המודרנית מעלה את השאלה איך בונים קונטנדרית "מכלום", והתשובה המסתמנת כוללת הסתמכות על בחירות מוצלחות, גיוס אישים מנוסים שהיו מעורבים בקונטנדריות של קבוצות אחרות, והצלחה בשילוב שחקנים משלימים מבחוץ, כשגם מיקום מוצלח אינו מזיק.

בפרק הבא ננתח מקרה "מושלם" – קבוצה שבנתה קונטנדרית, ירדה מנכסיה, ושוב חזרה לגדולתה – שיאפשר לנו למצוא את "פתרון בית הספר" לשאלה איך חוזרים לקונטנדרשיפ תוך זמן קצר יחסית. או שלא….

מקורות: בסקטבול רפרנס, ויקיפדיה, פייסבוק